חוויית המרתון שלי-חלק שני: היום הגדול 

המרתון שלי-חלק שני:  היום הגדול

היום הגדול הגיע.  הזינוק נקבע לשעה 8:45.  קבענו עם דודו ונור (בחור נוסף שהגיע מהארץ להשתתף במרוץ)  שניפגש ב-8:00 במקום סמוך.  נקודת הזינוק נקבעה למרגלות שער הניצחון בשדרות שאנז אליזה.  ב-7:30 הגענו למטרו.  התחנה הייתה מלאה ברצים, כולם עם המספרים על החזה ובגדי ריצה.  האוויר היה עדיין קר ורובם לבשו בגדים חמים.  כשהמטרו עצר ועלינו התברר שהוא כבר היה עמוס ברצים שעלו בתחנות הקודמות. בדרך שנותרה עד לשאנז אליזה עלו עוד ועוד רצים עד שבקושי ניתן היה להכניס גפרור למטרו.  כולם עמדו דחוסים וצפופים אבל האווירה הייתה מלאה בחיוכים וצחוקים ותחושה של התרגשות  ריחפה בחלל.

המטרו עצר ביעד וכל הרצים, ואיתם גם אנחנו, נפלטו באחת לחלל המנהרה ועלו במדרגות לרחוב. כשהגעתי לרחוב נאלצתי למצמץ בעיניי ולא רק בגלל שמש הבוקר החמה שכבר יקדה ממעל אלא גם בגלל מראה ההמונים שכבר מלאו וגדשו את השדרה.  המחזה היה מדהים.  מהרנו לנקודת המפגש שם חיכו לנו דודו ונור ובנות זוגם.  סידורים אחרונים.  כולנו לובשים חגורות עליהם העמסנו משקה איזוטוני, כדורי מלח, ג'לים ועוד.  נשיקות לבני הזוג ואנו עוברים את הגדר לנקודת הזינוק.  מכיוון שמזניקים לפי הזמנים אליהם נרשמת יש לנו עוד זמן רב עד שיגיע הזינוק שלנו.  באוויר נשמעות שפות שונות-צרפתית, אנגלית, ספרדית ועוד.  אני מסתכלת סביבי, בתוך ההמון אנשים שהגיעו מאובזרים בכל מני חגורות עליהם הם תלו ציוד לדרך ואחרים שהגיעו רק עם נעלי ריצה וכובע, יש כאלו שלבשו פריט לבוש מיוחד וסמלי-כגון חצאית או הדביקו משהו על החולצה.  האווירה היא של הפנינג. כולם שמחים ומחייכים.  ברקע יש מוזיקה קצבית וקולו של המזניק שמתחיל בהזנקות.  אנחנו מתקדמים לאט לאט לכיוון נקודת ההתחלה. 

והנה אנחנו מוזנקים.  הריצה התחילה. דודו מכתיב לנו את הקצב שקבענו מראש.  כולם שמחים ומחייכים.  אני תוהה לעצמי איך אסיים את המרוץ... לאורך כל הדרך עומדים אנשים ומריעים לנו.  יש דגלים ושפות שונות.  לידנו רצה קבוצה של כ-20 רצים, כולם לבושים באותו הלבוש והם קשורים בחוט צהוב ומניפים שלטים האומרים שהם רצים להגברת המודעות למחלת הסרטן.  הם רצים ביחד כאיש אחד, כולם באותו הקצב והדבר ממש מרומם נפש.  בהמשך אנחנו פוגשים קבוצה של אנשים שסוחבים על מריצה לאורך כל הדרך נכים ועוד מספר קבוצות ואנשים עם שלטים להגברת המודעות לעניינים שונים. זה מרגש לראות איך באמצעות הספורט אנשים עושים דברים שתורמים לאנושות כולה.  הספורט מהווה גשר חוצה יבשות, שפות ועמים...  כל כמה קילומטרים נצבת תזמורת או נגני תופים שעושים קצב ואף מתנועעים בעצמם.  יש תחושה של קרנבל.  השמש למעלה יוקדת.  יום אביבי וחם.  כל 5 קילומטר יש שולחנות עם מים, בננות, תפוזים, צימוקים, וסוכר.  אנחנו מקפידים לקחת מים בכל תחנה כדי שלא נתייבש.

עשרת הקילומטרים הראשונים עוברים ולאחריהם עוד 10 והנה עברנו כבר חצי. בחצי השני אני מתחילה להרגיש כאבים חדים מהגב התחתון ועד לרגל.  בנוסף כואבות לי כפות הרגליים והאצבעות.  עם הזמן הכאב הולך ומתעצם.  האמת היא שצפיתי את הכאב, שלושה שבועות קודם לכן השתתפתי בחצי מרתון ירושלים.  למרות שהקפדתי לעשות את המרתון בדופק נמוך כדי לא להעמיס על הגוף, כנראה שכתוצאה מהעליות והירידות הרבות והקור העז ששרר במרוץ נוצר לחץ על הגב ומהמרוץ הזה יצאתי עם כאבים בגב התחתון וברגל.  עקב כך נאלצתי לרוץ פחות ממה שתוכנן בשבועות שלפני המרתון.  היות ומטרתי לא הייתה להגיע להישג מבחינת זמן אלא רק לסיים את המרתון, החלטתי לגשת למרתון, אך ידעתי שאני לא במיטבי וצפיתי את הכאב.  והכאב אכן לא אכזב אותי.  הוא הגיע כמתוכנן.  ומכאן ואילך ניהלתי אתו דו-שיח פנימי.  בדו-שיח הפנימי שלי אמרתי לכאב שאני מבינה שהוא כאן איתי לסיים את המרוץ ושאנחנו נסיים ביחד.  אמרתי לו שהוא הכאב המיוחד והפרטי שלי ושאני לא מנסה להילחם בו או להתכחש אליו אלא פשוט לתת לו להיות.  וכך המשכנו קילומטר ועוד קילומטר אני והכאב.  הגענו לקילומטר ה-32. עוד 10 קילומטר, אמרתי לעצמי, "מה זה עוד 10 קילומטר אמרתי לדוד-קטן עלינו לא?"  ואכן עשרת הקילומטרים האחרונים עברו עלי כמו מתוך חלום.  כשהכאב גבר הרגשתי שאני מתנתקת מהגוף ופשוט ממשיכה לרוץ.  קילומטר ועוד אחד.  מסביבי אנשים החלו לצלוע.  חלק הפסיקו לרוץ ועברו להליכה.  ראיתי אנשים עוצרים בצד הדרך ומקיאים. והמשכתי.  וכל הזמן דיברתי עם עצמי ואמרתי לעצמי עוד מעט כל זה יהיה מאחוריי.  הגעתי לשלט המורה על 40 ק"מ.  עוד 2 קילומטר אמרתי לעצמי.  למרות הכאב התמלאתי כוחות, עכשיו נתתי את כל מה שנישאר, כשלפניי הופיע הסימן המורה על 42 ק"מ.  הדרך התעקלה ולקול תרועות ההמונים שעמדו והריעו לי ולכל המתחרים עברתי בשער. 

זהו, סיימתי את המרתון-42 קילומטר.  דמעות זלגו מעיניי כשעברתי את קו הסיום.  עשיתי זאת-הגשמתי את החלום-השלמתי 42 קילומטר בפריז.  ורק כשנעמדתי הרגשתי לבסוף את כל כובד הכאב.  רגליי לא נשאו אותי באותו הרגע.  התיישבתי על הרצפה הייתי מותשת ומטושטשת אבל הלב היה מלא וגדוש, הרגשתי מאושרת.